מאניה היא המתנה הכי גדולה של הדיפרסיה

דרך נוספת להסתכלות על המאניה דיפרסיה.

החיים שלנו נעים על ציר של עצבות ושמחה.

רובנו יודעים לשלוט בציר שלא יהיה דרסטי מדי. כי מה הטעם בחיים ללא סוג של מאניה מאוזנת מדי פעם.  ואיך יכול להיות שלא ניפול לעצבות מדי פעם. הרי קורים דברים שאם לא נגיב עליהם בעצבות ולעתים אפילו עצבות קיצונית, כנראה שאנו סוג של רובוט לא אדם אנושי. יש אנשים שנראים כאילו מצב הרוח שלהם תמיד אותו דבר. תשעה באב או חתונה נראה כאילו כמעט זהה על הבעת הפנים שלהם. לכן אין לנו להיבהל מהרגשת מאניה או מדיכאון זמני. החכמה היא לדעת לשלוט בהם. או כדברי רבי נחמן, אל תיבהל מזה שאתה נופל אל תפחד לקום שמא תיפול שוב ותמשיך ללכת בין לבין, בידיעה שמן הסתם תיפול בשלב כלשהו ותקום ותמשיך ללכת. כי החיים הינם כמו אאג. קו ישר מציין מוות, קווים מזוגזגים מציינים חיים. כך גם החיים הרגשיים.

נכון שיש אנשים שאצלם הרגשות בולטים יותר. כשהם עצובים אז הם עצובים מאד והכל נראה להם שחור וכשהם מצליחים למשוך את עצמם מהעולם השחור שלהם הם מבליטים את זה ע"י התנהגות מוקצנת של שמחה המאופינת בקניות מוגזמות ולעתים מיותרות ובחלומות הנוטים להיות מוגזמים הנראים לנו כפנטזיות.

אך בואו נבחן את התופעה לעומק. מדוע החברה שופטת אנשים אלו והופכת אותם לחולי נפש. אולי כולנו חולי נפש שכאלו במידה כזו או אחרת.

בואו נסתכל מה קורה לרובנו כאשר אנו עצובים, רובנו יודעים להתמודד עם משהו קטן לא נעים שבא אל פתחנו, אך אנו לא יודעים מה הטכניקות לשמח את עצמנו.

לפעמים אנו אף נשארים בעצבות זמן רב כי אנו לא יודעים לפרגן לעצמנו משהו משמח. כי אנו אנשים אחראים שדואגים למחויבויות שלנו. הרי לא נרשה לעצמנו משהו שהוא מעבר ליכולת הכלכלית או הטכנית שלי.

ואם אנו שמחים אנו שמחים במידת הנורמליות, כי לא נעים לשמוח יותר מדי בעולם מבאס שכזה.

אם החיים שלנו נורמלים ושמחים לא נעיז לספר את זה בראש חוצות כי הרי יש כל כך הרבה חולים, פצועים, אבלים, עניים ועוד.

כמו שלא נעיז לצעוק על חיינו הטובים בראש חוצות, כך אנו לא כל כך מרשים לעצמנו להודות בפנינו כי חיינו טובים, ולשמוח בהם במקסימום. ישנו איזה מנגנון פנימי בלתי מודע שדוחף אותנו להיות בעצבות חלקית.

אני מאמינה כי יש לזה לא רק שורש נפשי אלא שורש נשמתי.

השורש הנשמתי הוא כיוון שאנו עוד לא יודעים מספיק בעולמנו להזדהות עם הסבל של אחרים ולפעול למענם, זה תוקף אותנו בעצבות בסיסית בלתי מודעת שלא נותנת לנו לשמוח עד המקסימום. במילים אחרות, ישנו דיסאוננס בין ההזדהות שלנו והפעולה שלנו למען אחרים ובין היכולת שלנו לפעול למען אחרים.

חשוב לזכור, הדבר הכי משמח בעולם הוא לשמח מישהו אחר.

יש לנו כח פיזי לנסוע באפניים בטרק מסובך אבל אין לנו כח לעזור לחבר כי היה לנו יום עבודה קשה.

יש לנו תמיד כסף לקנות עוד ממתק אבל אין לנו כסף לתת עוד שקל לעני ברחוב.

זהו פער שעלינו לצמצם בהתנהגות שלנו. לשם כך אנו צריכים לבחון את היכולות שלנו ואת הרצון שלנו בעולם.

האם אני חי למען עצמי וסביבתי. כי סביבתי, למרות שאני אומר שאני עושה לביתי, בסופו של דבר ביתי הוא אני.

דברים רבים שאנו כביכול עושים למען ילדינו, לא נעים לומר, אבל, ילדינו היו יכולים לחיות מצוין בלי זה, והם התירוץ שלנו לפנק את עצמנו.

אם ברצוננו לראות עולם מתוקן, אנו נדרשים ליושר אישי ואחריות חברתית גדולה יותר.

כל אחד יכול לעשות קצת ולתת קצת יותר.

שמחת הנתינה גדולה הרבה יותר משמחת הקבלה. אך זה לדיון אחר.

נחזור אל המצב הנפשי התוקף את העולם.

המאניה היא מנגנון בריא שה' יצר בתוכנו כדי להתמודד עם נפילה לעצבות. נכון, יש אנשים שלא יודעים לנהל את המאניה , יש אנשים שלא יודעים לנהל את הדיפרסיה ויש אנשים שלא יודעים לנהל את טווח הרגשות בשני הכיוונים. אך במקום לראות בהם חולי נפש, צריך ללמד אותם לכוון את טווח הרגשות. צריך לפרגן להם את העצבות אך לעזור להם לשים אותה בפרופורציה ומצד שני לפרגן להם את המאניה וללמד אותם לא לגלוש איתה להתנהגות שפוגעת בהם ובאהובים להם. ברמה הכלכלית או הנפשית.

ביהדות תכונות האדם נקראות מידות. כיוון שאין תכונה רעה, אבל יש תכונה בעלת מידות לא מדודות נכון.

העצבות נבראה כשורש החמלה, כדי שנפעל לתקן לאחרים ולנו. השמחה נבראה כי אי אפשר בלעדיה. אך צריך להשתמש בכל דבר במקום בזמן ובצורה הנכונה.

זוהי הדרך לעזור לעצמנו ולקרובים להתמודד עם מצבים נפשיים קיצוניים, ולא ע"י תרופות.

הכותבת, עברה מצבים נפשיים קיצוניים והתמודדה איתם ללא תרופות.

לפגישת יעוץ והכוונה אישית או בסקייפ אפשר ליצור קשר m@drori.org או בטלפון 054-8048602